האלימות והפשיעה בחברה הערבית נחשבת כיום כאחת הבעיות המרכזיות של החברה הישראלית בכללותה. נעשו מספר ניסיונות להתמודדות עם התופעה זו לאורך הזמן, כאשר גולת הכותרת של מאמצים אלו הנה החלטת הממשלה 549 מיום 24.10.2021 בדבר תכנית לטיפול בתופעות הפשיעה והאלימות בחברה הערבית 2022-2026. ההחלטה התבססה על מסקנות דו"ח צוות המנכ"לים שעסק בנושא. לצד החלטה זו קודמה החלטה רחבה יותר שעוסקת בנושאי תשתית, חינוך ורווחה- החלטה 550 לצמצום פערים בחברה הערבית עד לשנת 2026. דומה שהצעדים שנעשים לא מצליחים לעצור את ההשתוללות.
ברשימה קצרה זו אתמקד בזווית ייחודית של ניתוח המגה בעיה שניצבת מולנו ודורשת הבנת יחסי הגומלין בין הבעיות השונות ואינה זוכה לתשומת לב ראויה. לפני שנצלול לניתוח זה אזכיר כי בפנינו בעיה נבזית (Wicked Problem) שפתרונה אינו נעוץ רק בהקצאת במשאבים אלא נדרשת הבנה עמוקה יותר של סיבות השורש ויחסי הכוחות שמזינים את הדינמיקה בבסיס הבעיה. הפשיעה והאלימות בחברה הערבית הםה מכלול מורכב של בעיות נבזיות שביניהן מתקיימים יחסי גומלין מורכבים מאוד ועליהן ארצה לכוון את הזרקור באמצעות שלוש דוגמאות.
1.בין פשיעה לאלימות: אחת האבחנות שמרבים לדבר עליהן נבחרי ציבורי הנה האבחנה בין הפשיעה לבין האלימות, כאשר הטענה היא שהאחריות לטיפול בפשיעה שמופעלת על ידי ארגוני פשיעה הנה על המדינה בעוד החברה יכולה לסייע בטיפול בענייני האלימות שנובעים מסכסוכים אישיים. הסתכלות פשטנית זו מתעלמת ממספר תופעות חמורות מאוד שמספקות דלק ומשאבים לארגוני הפשיעה דווקא על ידי בני החברה ואמנה את חלקן: הסתייעות בארגוני פשיעה או בכנופיית לפתרון סכסוכים. בחלק מהסכסוכים האזרחיים הטהורים שנוגעים לחלקת אדמה או סכסוך עסקי אנשים נורמטיביים פונים לעיתים לארגוני פשיעה במקום לבתי המשפט בכדי שיפעלו כנגד הצד היריב ובכך מחזקים ומממנים את הגופים הללו. תופעה לא פחות חמורה הנה השתלבות גורמי הפשיעה במנגנונים קהילתיים ותרבותיים מסורתיים לפתרון סכסוכים כגון "מוסד הסולחה".
תופעה נוספת הנה קבלת הלוואות מהשוק האפור תוך ידיעה שהלוואות אלו מתדלקות את ארגוני הפשיעה. יתכן והצורך של האנשים לקבלת אשראי הנו כן ואמיתי ונובע מחסמים מבניים או בעיות ברמת המדיניות יחד עם זאת יש לעשות כל מאמץ בכדי לגדוע אפיק זה בין על ידי שימוש במנגנונים קהילתיים או מודלים פיננסים אחרים בהקשר זה נזכיר את עמותת עוגן שמספקת גם הלוואות חברתיות וגם חינוך פיננסי והנה יוזמה של קרנות פילנתרופיה. אם לסכם נקודה זו הרי לכל ארגוני הפשיעה או כנופית פשע יש עורקים כלכליים. המלחמה בעורקים אלו הנו תפקדיה של האכיפה המדינתית על כלל זרועותיה, לצד זאת יש לחשוב על דרכים נוספות שהחברה יכולה לעזור בהן באופן פסיבי וללא שתסכן את עצמה והנה בהימנעות מלצרוך את השירותים שלהם ולא לתת להם מקום של נראות וכבוד חברתי.
2. בעיית האמון כנקודת עוגן וציר מרכזי לשינוי: רבות דובר על בעיית האימון בין החברה הערבית בישראל לבין מוסדות המדינה ובמיוחד המשטרה וכן מירידה מתמשכת של אמון הציבור במוסדות בכלל (אשר הגיע לשפל 18% בסקר האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה). חלק מהציבור הערבי סבור שבעיית האלימות והפשיעה הנה מדיניות מכוונת של הממסד וחלק סבור כי המדינה לא עושה די בכדי להילחם בתופעה זו. ראו למשל ספרו של ד"ר נוהאד עלי אלימות ופשיעה בחברה הערבית בישראל" "קונספירציה ממסדית" או "פשיעה תרבותית"? 2014. – הציבור הערבי לא משתף פעולה עם המשטרה לעיתים מחשש או מפחד מהשלכות שיתוף הפעולה או מהעדר אימון ביכולות של מוסדות המדינה להגן עליו ומנגד רשויות האכיפה טוענות כי בהעדר שיתוף פעולה וביסוס ראייתי יתקשו להביא את הנאשמים מאחורי סורג ובריח לתקופות ארוכות.
בכך נוצר מעגל קסמים מסוכן של לולאות משוב בתוך המערכת, שהופך את התופעה לתופעה שאוכלת את יושיבה. אציע שתי דרכים לניפוץ מעגל קסמים זה האחת: להבין את סיבות העומק של בעיית העדר האימון בהתבסס בין היתר על "מודל הקרחון" שלא מסתפק בתיאור התופעה שנראית לעין אלא חוקר גם את הזרמים הנעלמים ומנסה להגיע לתפיסות המחשבתיות שמזינות אותה וכן למרכבים המבניים שמזינים אותה. הדרך השנייה לפתרון בעיות נבזיות הנה לעיתים הטכנולוגיה. יתכן ודווקא הסתייעות בטכנולוגיה יכולה לרסק או לפגוע במעגל הקסמים המשתולל ואתן שתי דוגמאות: מערכת גילוי קולות ירי ומיקום ירי, שכן אירועים רבים של ירי לא מדווחים היום למשטרה או מנגנון אנונימי למסירת ידיעות על עבירות שיכולה לספק ראיות זהב לרשויות האכיפה מבלי לסכן את מוסר המידע. מדובר בשתי דוגמאות שאינן נקיות מבעיות יחד עם זאת יש להשקיע באפיק מחשבתי זה ולהיעזר בטכנולוגיה ובאומת הסטרטאפ בניסיון לחזק את האימון דרך שיפור המדדים.
3. בעיית הצעירים חסרי המעש [Not employment or Traning- NEET]: הנתונים מראים שקבוצת גיל זו בין 18-34 בעלת מעורבות משמעותית בפשיעה מבחינת קורבנות העבירה וגם מבחינה מבצעי העבירות.
מבקר המדינה בדו"ח האחרון מחודש מאי 2023 שעסק בטיפול הממשלתי בחוסר מעש בקרב צעירים בחברה הערבית חשף את הנתונים הקשים של התופעה לפיהם 25% מהצעירים נמצאים בחוסר מעש לעומת 34% בקרב הנשים. (הגדרת צעירים לפי הדו"ח 18-24) חוקרים אחרים הצביעו על נתונים דומים או אף גדולים יותר. נפנה לדו"ח רשות הצעירים ממנו עולה כי בין הצעירים בגיל 18-24 בשנת 2021 54% מהבדווים בנגב היו חסרי מעש ו41% מהערבים היו חסרי מעש. (עמ' 123 צעירים ערבים בישראל – תמונת מצב 2023 – רשות הצעירים והמכון הישראלי לדמוקרטיה).
אין ספק כי צעירים שלא לומדים ולא עובדים הם קרקע פורייה להתפתחות תופעות חברתיות שליליות ודומה כי תוכניות ההתערבות הממשלתיות מכוונות לשכבה ייחודית מהצעירים והצעירות מהחברה הערבית שלגביהם קיימים חסמים חברתיים ומבניים כגון: קושי בשפה, העדר הכוונה ואולי בעיות כלכליות. ראו למשל תוכנית שנת מעבר שמופעלת במספר יישובים. אלא שהתמקדות בצעירים אלו נותנת פתרון חלקי מאוד לבעיה שהנה יותר סבוכה וענפה וכוונתי לצעירים שאיבדו תקווה ומשמעות בחייהם והם מחפשים דרך קלה להתעשרות או דרך קלה לקיום מינימלי ולעיתים הם רואים בארגוני הפשיעה כמודל לחיקוי וכדרך קצרה להתעשרות.
אין ספק כי הדבר הנו תולדה גם של התפרקות מבנים קהילתיים ופגיעה בסמכות ההורית. לצעירים אלו שבוחרים בחוסר המעש מתוך בחירה ולא אילוץ נדרשת תוכנית התערבות מתוחכמת יותר, מאתגרת ויצירתית. על התוכנית להתבסס על מתן מודלי השראה תרבותיים וחינוכיים ראויים, שיקום מנגנונים קהילתיים ומשפחתיים וגם ליווי צמוד ומתן תמריצים והסרת חסמים לשכבת גיל ייחודית זו.
***
לסיכום הסתכלות במשקפיים של מיפוי מערכתי של בעיות, הבנתן לעומק ומערכת היחסים בינן יכולה לתרום רבות במלחמה באלימות בחברה הערבית וזאת לצד החובה של המדינה לטפל בתופעה זו בכלים האכיפתיים הקלאסיים.
עו"ד עלאא איוב, בוגר קיימא בקורס אסטרטגיות אימפקט וקורס מיפוי ומדידה והפרויקטור לענייני החברה הערבית בפרקליטות המדינה.
