אדישות היא לא רק תחושה – היא אסטרטגיית הישרדות בעולם רווי אתגרים חברתיים וסביבתיים. היא מאפשרת לנו להתמקד בקידום אישי ולהתעלם מהכאב שבראיית המציאות במלואה, במקביל לאופן שבו התפיסה הניאו-ליברלית לא פעם מכוונת אותנו להעדיף הישגים אישיים על פני אחריות חברתית רחבה – מהבחירה במסלול לימודים יוקרתי, דרך המרדף אחר משרה בחברות מובילות, ועד להתנהלות בבועה חברתית המנותקת ממורכבות החיים בישראל. כך מצאתי את עצמי בתחילת דרכי המקצועית – במסלול קריירה מובטח שענה על כל הציפיות החיצוניות, אך לא על הצורך הפנימי שלי בהשפעה משמעותית. המציאות זעזעה אותי החוצה מהאדישות, בתחילה בקורס "מיפוי מערכתי", ובהמשך, נקודת מפנה של אירועי ה-7 באוקטובר, כשהשאלות על תכלית ומשמעות הפכו מתיאורטיות למוחשיות.
המסע אל התואר השני בקיימות חברתית-סביבתית התפתח דרך סדרת מפגשים שהעמיקו את הבנתי במורכבות החברתית בישראל. כל חוויה – מהתמודדות עם סוגיות של הדרה חברתית בתחנה המרכזית החדשה, דרך למידת המורכבות של שינוי בחברה מסורתית בבני ברק, ועד לעבודה משותפת עם פעילים חברתיים – הייתה שלב בהתפתחות התפיסה המקצועית שלי.
כל מפגש כזה היה זרע קטן של שינוי בתודעה. בזמן אמת, כשישבתי בכיתת הלימוד או צעדתי ברחובות של שכונות מוחלשות, לא ידעתי לחבר את הנקודות. לא הבנתי שכל חוויה כזו מקרבת אותי צעד נוסף להבנה שזה המקום שבו אני צריכה להיות, שזו העבודה שאני צריכה לעשות. לכן, כשנרשמתי לתואר, הספקות עדיין היו שם. תהיתי אם מסגרת אקדמית יכולה לתת מענה לצורך הדחוף שהרגשתי – הצורך להבין נכונה את המציאות החברתית ולרכוש את הכלים להובלת שינוי משמעותי.
ואז הגיע סמינר הפתיחה, שהפך את החוויות המפוזרות שקדמו לו לתמונה אחת ברורה. האחרון לא היה עוד חוויה לימודית – אלא מראה ששיקפה לי את כל מה שלמדתי בדרך, בצירוף הבנה עמוקה יותר של המשמעות והתכלית. דרך הסמינר הבנתי שהתואר השני בקיימות חברתית-סביבתית הוא הרבה מעבר לעוד תכנית אקדמית – זוהי הכשרה מעשית שבכוחה לעצב את דור העתיד של מובילי השינוי החברתי בישראל. כבר בשבוע הראשון, נוצר כור היתוך אינטנסיבי בין התיאוריה לפרקטיקה, שבו לא רק נחשפנו לבעיות החברתיות של ישראל, אלא גם התחלנו לפתח שפה משותפת והבנה מערכתית של האתגרים.
מתוך החוויה הזו התבהר לי שהאתגר המרכזי בהכשרת אנשי מקצוע בתחום השינוי החברתי הוא כפול: מצד אחד, הקניית בסיס ידע תיאורטי וכלים מקצועיים, ומצד שני, עיצוב זהות מקצועית-ערכית המבוססת על מחויבות אישית לתיקון החברה. השילוב בין היכולות המקצועיות למחויבות האישית הוא שיאפשר לנו, בוגרי התוכנית, להתמיד ולפעול גם כשהמציאות מציבה מכשולים שנראים בלתי עבירים.
האפקטיביות הייחודית של הסמינר טמונה לא רק בתכניו, אלא גם מהשילוב המדויק בין צורה ותוכן; מבנה הסמינר מאפשר לשלב בין שני הממדים הללו באופן אורגני. התהליך המקצועי פועל 'מלמעלה למטה', ומעניק את הידע והכלים הנדרשים, בעוד שהמחויבות וההזדהות נבנות 'מלמטה למעלה' דרך המפגשים המשמעותיים עם פעילי השטח ומובילי שינוי הפועלים בשדה.
כישבנו מול חאלד בוואדי עתיר, וראינו בעיניו את הלהט כשהוא מדבר על חזונו לנגב אחר, פגשנו את כוחו של השינוי מלמטה – את האמונה שהשינוי מתחיל בהחלטות האישיות הקטנות ומתרחב למעגלים גדולים יותר. המילים שלו, "אם אני רוצה לעשות שינוי בנגב, אני חייב להתחיל מהגיל הרך", מדגימות את ההבנה שתהליכי שינוי חברתי דורשים סבלנות והתמדה. מנגד, כששמענו את עו"ד ריטה גולשטיין גלפרין מדברת על הובלת שינוי מתוך המערכת, נחשפנו למודל אחר של השפעה. האמונה ש"המדינה מחויבת בסטנדרט ערכי נורמטיבי לספק שירותים טובים יותר", והדגש שלה על האנשים הטובים שפועלים בתוך המערכת, מראים כיצד אפשר להוביל שינוי גם מלמעלה, דרך שינוי מדיניות ועבודה עם מוסדות השלטון. אלו לא דוגמאות מספרי לימוד; אלו שני מסלולים מוחשיים להובלת שינוי חברתי, שכל אחד מהם חיוני בדרכו.
ברמה האישית, הסמינר הציב בפניי מראה מאתגרת שדרשה התמודדות מתמדת עם שאלת מקומי בשדה השינוי החברתי. בכל מפגש עם אנשים שהקדישו את חייהם למשימה זו, התעוררו שאלות מהותיות: מה אני מוכנה להקריב? היכן אני רוצה להשפיע? מה המחיר שאני מוכנה לשלם? אלו לא היו שאלות תיאורטיות, אלא צמתים מכריעים בעיצוב דרכי המקצועית.
מפגשי השטח הפכו את השאלות האלה למוחשיות. כשמאיה, מנהלת קהילת ניר עוז, שיתפה בתחושותיה על האכזבה העמוקה ממערכות המדינה לצד תחושת הזכות 'ללוות את הקהילה הזו בשעות אלה׳, היא סיפקה שיעור במנהיגות בעת משבר. תובנותיה על כוחה של קהילה והמחיר האישי של מנהיגות העמיקו את הבנת משמעות התפקיד. באופן דומה, סיפורו של חיר אלבז על בחירתו להישאר בתל שבע חרף האתגרים, ומחויבותו לקהילה 'בכל תחומי החיים', המחיש כיצד עבודת השינוי החברתי היא לעיתים תקופות דרך חיים.
התהליך המתמשך של מפגשים אלה העמיק את ההבנה המקצועית והמחויבות שלי לשדה. ה'תמימות האקטיביסטית' שחן אריאלי דיברה עליה כמקור כוח, התגבשה להבנה מורכבת יותר – אופטימיות מפוכחת המכירה באתגרים אך מחויבת לאפשרות השינוי. זוהי תמונה מלאה של עבודת השינוי החברתי, על הצלחותיה ותסכוליה, תקוותיה ורגעי הייאוש שבה. מיקומו האסטרטגי של הסמינר בתחילת התואר הופך את התובנות האלה למסגרת התייחסות שתלווה את המשך הלמידה וגיבוש החזון המקצועי – הבנה שהשינוי אפשרי, אך דורש סבלנות, התמדה ומקצועיות.
מתוך התובנות האלה, הרגעים המכוננים שחוויתי בסמינר הפכו לעוגנים משמעותיים. התקווה בעיני מובילי השינוי, האומץ של המנהיגים הקהילתיים בעת משבר ותחושת השליחות של אלה שבחרו להישאר ולפעול בקהילות המוחלשות – כל אלה מספקים השראה מתמשכת. היכולת של אותם אנשים ונשים לשלב בין אקטיביזם לעבודה מערכתית מדגימה את האפשרות המעשית לשינוי. אך מעל הכל, המסע המשותף עם חבריי לתואר מחזק את ההבנה שזוהי משימה קולקטיבית.
חוויות אלה מציעות הבנה עמוקה של תפקידנו בשדה החברתי, החורגת הרבה מעבר להשראה גרידא. מעבר למושגים האקדמיים של 'אימפקט חברתי' ו'שינוי מערכתי', הסמינר חשף נקודת מינוף הכרחית לשינוי: החיבור העמוק בין אנשים המאמינים שאפשר אחרת. זו אינה אמונה תמימה, אלא הבנה מקצועית שתהליכי שינוי נשענים על יכולתנו לזהות ולחבר בין כוחות חיוביים בחברה. כשאני מתבוננת היום בחברה הישראלית, אני רואה את הפוטנציאל הטמון בחיבורים הנכונים – בין אקדמיה לשטח, בין תיאוריה לפרקטיקה, ובין אנשים הפועלים למען מטרה משותפת מכיוונים שונים, באופן היוצר אימפקט אמיתי ובר-קיימא. האדישות שהייתה פעם מנגנון הישרדות עבורי, פינתה את מקומה להבנה עמוקה שדווקא המעורבות והפעולה הן שמאפשרות לנו להתמודד עם מורכבות המציאות. במקום להתעלם מהכאב שבראיית המציאות במלואה, למדתי לראות בו מצפן המכוון לעשייה משמעותית.
