"לא קיבלנו את העולם כירושה מהורינו אלא כפיקדון מילדינו"
זאת השקפת העולם שלי שעיצבה אותי, וממשיכה לעצב את דרכי.
שמי אורלי פלד, אני מנהלת מזה 18 שנה את קמפוס שתיל בקרן החדשה לישראל. הגעתי לשתיל אחרי שנים ארוכות בחברה להגנת הטבע. בתפקיד האחרון שלי שם, הייתי אחראית על פיתוח תכנים, למידה והכשרה. במקביל למדתי באוניברסיטה העברית. למדתי לתואר שני במדע המדינה ובלימודים עירוניים אזוריים. כשהתחלתי לעבוד בשתיל, התנדבתי למשך כמה שנים לתפקיד יו"ר הועד המנהל של מרכז השל לקיימות, המהווה לי בית עד היום. המשותף ל-2 מקומות העבודה שלי, למרכז השל וללימודים האקדמאים שלי, הוא הסקרנות התמידית להסתכל על הרבדים השונים של הסביבה המשתנה תדיר בה אנו חיים ופועלים. זאת, יחד עם הרצון לנסות להיות חלק ממאמץ לעיצוב צודק ובר קיימא של הסביבה החברתית והפיזית, באופן שחושב על הדורות הנוכחיים, אך גם על טובת הדורות הבאים. כך יצא לי, לאורך השנים, לעסוק בחשיבת עתיד דרך פריזמות שונות כגון מאבקים תכנוניים, חשיבה ופרקטיקות של קיימות או בהקשר של טרנספורמציה בלמידה חדשה כך שתהיה מונגשת לקהלים מגוונים. אך בשלב זה, טרם למדתי באופן שיטתי, מובנה ומתודולוגי על חשיבה מוטת עתיד.
התחביב המרכזי שלי הוא צפרות, תחום שיש לו קשר ישיר למציאת איתותי עתיד. לא רבים מודעים לכך ששורשי תנועת שמירת הטבע במערב, נעוצים, בין השאר, בתחביב הצפרות. אנשים וקהילות חובבי ציפורים במקומות שונים בעולם, החלו לשים לב עם האצת הקידמה בעידן המהפכה התעשייתית על שינויים בנתיבי הנדידה של ציפורים, במגוון מיני הציפורים, בכמויות הציפורים הנודדות ועוד. אותם חובבי וחובבות ציפורים היו בין הראשונים לזהות שינויים במאזן היחסים בין האדם לטבע ואת השפעתו הרבה, שלא לומר, ההרסנית של המין האנושי על הסביבה. כך הם החלו לייסד ארגוני שמירת טבע בתוך המרחב של החברה האזרחית, מתוך רצון להתערב ולהשפיע על תהליכי קבלת החלטות של מעצבי עתיד ולהציע חלופות ניהוליות. כיום, הציפורים מהוות סמן להכחדה המדאיגה של מינים רבים בכדור הארץ, יחד עם שינויים פיזיולוגיים המתרחשים אצלן בהתאמה לשינויי מזג האוויר. צפרות דורשת התבוננות בסבלנות רבה, עם יכולת זיהוי, מה שנדרש גם ממי שמבקש לצפות על העתיד.
כיום בשתיל, אני חלק מקבוצה חוצת ארגון אשר פעולת בשיתוף פעולה עם עוד ארגונים בחשיבה וקידום "מעבר צודק" לעידן האקלימי החדש, החם והמשנה את סדרי עולם, עידן שאנחנו כבר נמצאים בתוכו. יחד עם הארגונים, העובדים, הקרן החדשה לישראל ושתיל, אנו בוחנים דרכי פעולה באמצעות העלאת מודעות והשפעה על מדיניות שנקבעת כיום, כזו שתשפיע על הקהילות, האוכלוסיות והאג'נדות של אותם ארגונים בעוד מספר שנים, בעולם מתחמם בו ישראל הולכת והופכת להוט ספוט. את המתודולוגיות והשיטתיות שקיבלתי בקורס, אני מתכוונת לשלב בתהליכי החשיבה והעבודה, כבסיס לעבודה המשתפת שאנו עושים עם השדה.
הצטרפתי לקורס חשיבה מוטת עתיד, מכיוון שההיכרות שלי עם עולם זה היה אקראי, אקלקטי ולא מובנה. הקורס היה עבורי מסע למידה מקצועי ומהנה מאוד. ריטה גולשטיין-גלפרין שבאה מעולמות המחקר ועיצוב המדיניות, עולמות האימפקט וגם מהיכרות מעמיקה עם עקרונות ה- SDG's, בנתה את הקורס באופן שהתאים מאוד לצרכי הלמידה וההתפתחות שלי. הקבוצה הקטנה, החכמה והמגוונת העשירה את הלמידה ואותי. פרויקט הסיכום היה חוויה בלתי נשכחת, בהתחלה הרגשנו שאנחנו הולכים לאיבוד, אך תוך כדי ההבניה והשימוש הנכון בכלים שקיבלנו, הצלחנו לצאת מהכאוס הראשוני ולהגיע לניהול חשיבה שחילץ מהמידע שליקטנו ואיסוף איתותי עתיד שעשינו, מצע עשיר ומתוקף לבניית תרחישים מורכבים וראליים, שגם מהווה מראה אתית ומוסרית לבחירות שלנו בהחלטות השונות. בסיום התרגיל, הקבוצה בה עבדתי יצאה עם טעם של עוד ורצון להתקדם לשלב הכנת מסמכי המלצות מדיניות מבוססי חשיבת עתיד. נצטרך להמתין לקורס ההמשך… 🙂
התובנה המרכזית שלי מההכשרה היא העוצמה שיש בתהליכי חשיבה מוטת עתיד בהם נפרסים לפנינו פיצולי שבילים אפשריים לצעוד בהם, שבילים אפשריים מבוססי מגמות עתיד האחוזים במציאות. עוצמת הרגע של העמידה מול השלט המכוון לשבילים השונים, והבנת המשמעות הערכית של הבחירה בשביל כזה או אחר, היא הדבר המרכזי שלקחתי מהקורס.
בתמונה, אני עם נעה הבת שלי – המייצגת את הדורות הבאים, בכניסה לאתר של "עריסת האדם הקדמון", 50 ק"מ מיוהנסבורג, בה נמצאת המערה "הכוכב העולה", בה נמצאו שרידי עצמות של מין דמוי אנוש ("נאלדי") שלא ידעו עליו עד לפני 8 שנים. התמונה בעיני היא תמצית תפיסת חשיבה מוטת עתיד – להביט ולהכיר את העבר ולחבר את זה לאיתותי ומגמות ההווה והעתיד על מנת לפעול לעיצוב מחר, שרצוי שיהיה טוב יותר!
