על הפיוס / מיה סביר
או – איך לצאת ממגבלות ההכרה המכווצת? איך להשתחרר מהכלא ההכרתי שבו אנו חיים?
ספר שהוא משב (וגם משאב) רוח רענן בתוך המלחמה הזוועתית הזו. הספר ״על הפיוס״ מאת מיה סביר, שם מראה צלולה לנגד עיננו, דווקא בגלל שהוא מביא תיאורים מסכסוכים אחרים על הגלובוס.
היא מדגימה בדרכים רבות ומטלטלות כיצד: ״מציאויות קשות מכווצות את ההכרה, מגבילות ומעכירות אותה״ (ע״מ 16). היא מסיטה את המבט פנימה לעבר האופן שבו מתעצבת התודעה של מי שחי בקונפליקט (בדומה לתודעה של אישה מוכה, או אנשים החיים במשטר דיקטטורי).
סביר מביאה בספרה דוגמאות יומיויות מדרום אפריקה, מרואנדה ואפילו ממפגש יומיומי של כירורג עם ילד פלשתינאי בשם ג׳יהאד, שרק שמו גורם לו להיות חשוד, כפי שאתם יכולים לדמיין.
סביר תוהה על תבניות החשיבה והתרגום שלהן להיבטים הלשוניים של פיוס. היא עוסקת רבות במוגבלות תבניות החשיבה שלנו ובהרגלים שמכתיבים את ראיית העולם הצרה. הדוגמאות לגבי הנחות היסוד היומיות שלנו והשפעתן על סדר היום מטלטלות (אפילו הציפייה שהפסטה והרוטב יגיעו יחד ולא בהפרש כמה דקות).
אבחנה מעניינת נוספת היא בין המילה פיוס לבין המילה האנגלית Reconciliation.
המילה העברית מתייחסת למרכיב הטכני ואילו זו האנגלית מכילה בתוכה את הרמה הרעיונית המאפשרת לנרטיבים להתקיים במקביל. היא מדגימה כיצד אנו מבנים שפה שתכליתה להרחיק אותנו מאשמה ולהתכחש לאמביוולנטיות שלנו. היא מדגימה כמה אנו מעוותים את המציאות ומשתמשים באקרובטיקה מנטלית המדגישה ״אנחנו״ ״הם״ כולם פושעים – גם תינוקות שרק נולדו. מתייחסים להרג כ״מקרה״ למשל. היא מראה כיצד השפה המקולקלת שלנו היא שפה עצובה (ע״מ 37) המביאה לתחושה מבודדת של ״אין עם מי לדבר״.
סביר מבחינה ברגישות בין מאפייני סכסוכים שונים (ע״מ 39), אך בו זמנית גם מציגה את מרכיביהם המשותפים ומחירם. היא מתבוננת באופן פעיל במעשי הפיוס האפריקאי והרואנדי (ע״מ 174) ומנסה לנסח את שכבות הקליפה שאפשרו את הפיוס הזה, וגם למצוא את ליבתו. מעבר למילים היפות, ולא בציניות, סביר כותבת מאוד מאוד יפה.
אחד הדברים החזקים ביותר בספר הוא הדימויים. תהליך הפיוס מומשל לארטישוק ולאופן שמקלפים שכבות לאט לאט עד שמגיעים לליבה. בתוך הקליפות נכללות אמפתיה, סליחה ואחריות והליבה היא ההכרה ששני הצדדים ימשיכו להתקיים במרחב משותף מתוך שוויון וקבלה. כשמסיימים לקרוא את הספר עולה המחשבה- זה כל כך קל, אז למה זה כל כך קשה?
ומכיוון שבימים האלה נראה שלאמנות כח מרפא ייחודי וחזק אני ממליצה לכולם לראות את הסרט האחו הקטן בבימיו של אבנר פיינגרלט. הסרט מהווה השלמה לספר הנהדר הזה, הוא חושף את כל השכבות המלוות את נפגעי המלחמה מהצדדים השונים לאורך השנים והכל בעדינות ורגישות.
אנחנו עוסקות הרבה בשאלת יכולתה של האמנות לעשות אימפקט. יש כאן שתי דוגמאות לכח אמיתי.
