ל"ג בעומר מציין את היום ה-33 בספירת העומר, התקופה שבין פסח לשבועות. על פי המסורת, ביום זה נפסקה המגפה שפקדה את תלמידי רבי עקיבא, ובו גם נפטר רבי שמעון בר יוחאי, הרשב"י, מחבר ספר הזוהר. במהלך הזמן התפשט המנהג להדליק משואות בהילולת הרשב"יג לזכרו ולזכר צדיקים אחרים.

בראשית המאה ה-20 קישרה התנועה הציונית את ל"ג בעומר למרד בר כוכבא וקישרה למדורות משמעויות של דרך העברת מסרים, מרד, גבורה וחיבור לטבע, והפכה אותו לחגיגה של ילדים ובני נוער.

אך היום, בעידן הצפיפות העירונית, מדורות ל"ג בעומר נתפסות כמסוכנות ומזהמות. עיריות רבות, כגון עיריית ת"א מצמצמות את שטחי המדורות בשל חששות בטיחותיים, זיהום אוויר ופגיעה בטבע העירוני. המסורת העתיקה מועמדת במבחן מול צרכים סביבתיים עכשוויים.

כמרכז אקדמי לחדשנות חברתית, קיימות ואימפקט, אנו רואים חשיבות בשילוב בין שמירה על מסורות ומורשת תרבותית לבין קידום מודעות סביבתית ויישום פתרונות חדשניים למען קיימות. הסוגיה של מדורות ל"ג בעומר ממחישה את הצורך באיזון עדין בין ערכים מסורתיים לבין צרכים סביבתיים עכשוויים. במקום לנקוט בגישה חד-ממדית של איסור או רגולציה, עלינו לחתור למציאת דרכים יצירתיות לשמר את המסורת תוך הפחתת הנזקים הסביבתיים.

מדורות, מסורת וסביבה

מנהג הדלקת מדורות בל"ג בעומר אינו ייחודי לישראל. במקומות רבים בעולם קיימות מסורות דומות של שריפות חגיגיות, שמקורן לרוב בתרבויות חקלאיות עתיקות או באמונות דתיות.

גם באירופה ובמדינות נוצריות אחרות נפוצה מסורת של "שריפות ההילולה" – מדורות ענק בחגים דתיים שונים כמו יום הקדושים או חג השבועות. חלקן נובעות ממנהגי כפר עתיקים, וחלקן לזכר שריפות דתיות היסטוריות. מסורות דומות קיימות בקרב קהילות שונות ברחבי העולם, מהאינדיאנים בצפון אמריקה ועד למסורות יפניות וסיניות עתיקות.

בהודו ובמדינות שכנות למשל, במהלך חגיגות "רביהון" של שבטים נוודיים, נהוג לשרוף שטחים נרחבים של יערות גשם עתיקים לצורכי חקלאות זמנית. פרקטיקה זו מלווה במסורת תרבותית ארוכת שנים, וקשורה לתרבויות המקומיות, פולחנים דתיים אך גם בהרס סביבתי משמעותי.

לפי נתוני UN Environment Program, בשנת 2022 נשרפו באזור כ-4.5 מיליון דונם של יערות טרופיים. השריפות הללו היוו מקור לפליטה של כ-9.3 מיליון טון פחמן דו-חמצני – כמות עצומה דומה לפליטות השנתיות של מדינה קטנה.

בנוסף לפליטות גזי החממה, השריפות מאיצות את קצב כריתת היערות, מכלות משאבי טבע יקרים וגורמות לפגיעה בבתי גידול של בעלי חיים נדירים. ארגונים סביבתיים וממשלות האזור נאבקים להפסיק את המסורת המזיקה הזו, אך ללא הצלחה משמעותית עד כה. השריפות מהוות חלק מהמורשת התרבותית, אך לעיתים גם מנוגדות לערכים סביבתיים עכשוויים של מניעת זיהום ושמירה על הטבע והיערות. מציאת האיזון בין המסורות לבין צרכי ההווה היא אתגר מורכב.

 ובחזרה לישראל

למדורות יש נזקים בריאותים בעקבות החשיפה לעשן (במיוחד לאוכלוסיות רגישות כמו ילדים) וכן, נוסף החשש מהתלקחות שריפות נוספות בעקבות המדורות. אולם האם יש מקום לאסור על קיום מסורת מדורות ל"ג בעומר מתוך צידוק סביבתי?

נתוני המשרד להגנת הסביבה מראים שבשנת 2022 בלבד, מדורות ל"ג בעומר פלטו כ-16,000 טונות של פחמן דו-חמצני – גז החממה המרכזי האחראי להתחממות הגלובלית. מדובר בכמות חריגה שנגרמת ללילה אחד.

לפי אותו משרד, בשנת 2019 סך פליטות גזי החממה בישראל היה כ-76.1 מיליון טון שווה ערך פחמן דו-חמצני. לצורך המחשה – אם נחלק את סך הפליטות השנתי ל-365 ימים בשנה, נקבל שמדי יום בישראל נפלטים בממוצע : כ-21,000 טון פחמן דו-חמצני לצרכי תעשייה; כ-60,000 טון פחמן דו-חמצני לצרכי תחבורה וכ-25,000 טון פחמן דו-חמצני לבניית מבנים.

כלומר פליטות מדורות ל"ג בעומר – נמוכות משמעותית מהפליטות היומיות השגרתיות מתעשייה, תחבורה ומבנים.

חשוב לזכור שמדובר בנתונים ממוצעים, ושהפליטות עשויות להשתנות בהתאם לעונות השנה, ימי חג, מזג האוויר, גידול האוכלוסיה בישראל וגורמים נוספים, ואינה לוקחת בחשבון שריפות המתלקחות בשל המדורות. אך היחס בין פליטות משריפת מדורות לפליטות יומיות קבועות ממקורות אחרים, צריך לאותת לנו כי שריפת המדורות בל"ג בעומר הינה, לכל הפחות, הקטנה בבעיותינו הסביבתיות. לפחות מהיבט הסביבתי, כדאי לראות שלצד חינוך סביבתי ועידוד לאיחוד מדורות קטנות, אנחנו לא נופלים למלכודת של 'גרין-ווש' ומתמקדים בעיקר – חשיבות צמצום הפליטות השגרתיות למען שימור הסביבה.

בהקשר לל"ג בעומר, פתרונות אפשריים יכולים להיות קידום חלופות למדורות כמו אירועי תאורה וחגיגות קהילתיות ללא זיהום אוויר, וכן שילוב טכנולוגיות ירוקות ומקיימות בהדלקת המדורות המסורתיות. במסגרת עקרונות ESG (סביבה, חברה וממשל תאגידי) ויעדי הקיימות של האו"ם, עלינו לגשר על הפערים ולאחד את המרכיבים החברתיים-תרבותיים עם הצרכים הסביבתיים באמצעות חדשנות, יזמות חברתית ושיתוף פעולה קהילתי. רק כך נוכל לשמר מורשת תוך דאגה לסביבה עבור הדורות הבאים.