"ומי יזכור ובמה משמרים זיכרון? במה משמרים בכלל בעולם, משמרים במלח ובסוכר, בחום גבוה ובהקפאה עמוקה
באטימות מוחלטת, בייבוש ובחניטה.
אבל שימור הזיכרון הטוב ביותר הוא
לשמרו בתוך השכחה שאף זכירה אחת
לא תוכל לעולם לחדור לתוכה ולהפריע את מנוחת הנצח של הזיכרון"
(יהודה עמיחי, בתוך פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן, תל-אביב 1998, עמ' 177).
***
שימור זיכרון הוא 'בעיה נבזית' – מורכבת, מסתעפת ומשתנה. קיימים זרמים רבים מתחת לפני השטח שמקבעים ומשמרים ולעיתים אף מחמירים את האתגר ואולי פוגמים במאמצי הזכרון. שימור זיכרון הסטורי, בדגש על שימור זיכרון השואה בישראל כזיכרון קולקטיבי לאומי המנותק מהפרקטיקות דתיות היווה תמיד אתגר וקרקע פורה ללבטים ומחלוקות לגבי מהות היום, הזיכרון שעליו רוצים לשמור ואפילו התאריך בו יקבע. בעידן שאחרי המהפכה הדיגיטלית ועם ירידת מעמד הדת והלאום אתגר שימור הזכרון נהיה קשה כפליים.
לאורך השנים אנחנו עדים למספר נסיונות התערבות מעניינים ואקטואלים כדי להלחם בבעיית השכחה ושמטרתם לקיחת בעלות על זיכרון השואה, נסיונות שאותם ניתן לבחון בעזרת התערבות בחלקים השונים של מודל הקרחון.
התרבות היהודית עצמה היא 'תרבות משמרת זיכרון'. במשך שנים משמרות הפרקטיקות הייהודיות זיכרונות היסטוריים וטראומות לאומיות כמועדי תענית וקינות, מיום תחילת המצור של נבוכדנצר על ירושלים, שריפת התלמוד בימי הביניים וגירוש היהודים בשואה. כדי לגייס את הזיכרון הלאומי הקולקטיבי היו נסיונות התערבות במודלים מנטלים "יהודיים" ומוכרים – עם הקמת המדינה, ובהתאם לגישה השלטת בציונות, שהדגישה את אתוס "היהודי הלוחם" (לעומת דימוי 'היהודי הלמדן והחלש' בגלות) הוצע לייחד את יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה כיום לציון זיכרון השואה והגבורה אולם מאחר והמרד פרץ בי"ד בניסן ה'תש"ג, ערב חג הפסח, הוחלט שערב החג אינו מתאים ליום זיכרון לאומי. בשנת 1951 הוחלט לקבוע את כ"ז בניסן, שישה ימים לאחר תום חג הפסח ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. כראש ממשלה, נאבק מנחם בגין לגייס גם את הפרקטיקות של הדת היהודית שימור הזיכרון וניסה לשנות את מועד יום הזיכרון לשואה ל-9 באב, כדי ליצר רציפות הסטורית יהודית בשמירת זיכרון החורבן והפוגרומים בשרשרת היהודית. מאבקו כשל בשל התנגדות של ארגוני ניצולי שואה וחברי כנסת.
השלב הבא ב"בניית הזיכרון הקולקטיבי" דרש התערבות במבנים. בשנת 1959 חוקק חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שמטרתו לייסד פרקטיקות זיכרון התחומות ליום ממלכתי. בחוק נקבע כי "ביום הזכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקויימו אזכרות, עצרות עם, וטכסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבנינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תכניות השידורים ברדיו יביעו את ייחודו של היום" כמו כן, לא יתקיימו "עינוגים ציבוריים", בתי קפה לא יפעלו ו"בבתי השעשועים" יעלו אך בנושאים ההולמים את רוחו. בשנת 2018 עוגן מעמדו של יום הזיכרון לשואה גם בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.
ניסון נוסף של התערבות במבניםנ הוא הטמעת לימודי השואה במערכת החינוך. מעניין לציין שהשואה היא נושא הלימוד היחיד שחובת הוראתו מעוגנת בחוק חינוך ממלכתי. מעמדה המיוחד במדינת ישראל הפך את הוראתה במסגרת לימודי ההיסטוריה, למשימה קשה ומורכבת, שבמשך שנים שימשה כזירה למאבק אידיאולוגי ופוליטי על משמעות האירוע לחברה הישראלית: מצידו האחד של המתרס ניצבו הטוענים לייחודה של השואה ולתפקידה החיוני בבניית הזהות הלאומית של החברה הישראלית; מעברו השני של המתרס ניצבו מצדדי הפרשנות האוניברסאלית המוסרית לשואה, שהתעקשו על הוראתה במסגרת כוללת של לימודי ההיסטוריה.
בשנים האחרונות עולה השאלה – כיצד משמרים זיכרון בעידן בו מעמד המדינה נסדק ועמו הנרטיב הקולקטיבי? בעידן בו אנחנו כבר לא 'עוטפים דגים עם נייר העיתון של אתמול' אלא עם הפוש מהדקה האחרונה?
את הגישה הממלכתית החליפה גישה אזרחית ואישית יותר של זיכרון. תמורות פוליטיות וחברתיות בישראל הקצינו את הקיטוב והסקטוריאליות – והזכרון איננו עוד "של כולם", אלא נוצרה פרגמנטציה של זכרונות שונים. גישת החשיבה המערכתית מאפשרת לנו למפות את המרכיבים השונים של "מערכת זיכרון השואה" ולהבין את הקשרים והאינטראקציות ביניהם. כך למשל, הדור הצעיר נוטה לתפוס את השואה כאירוע היסטורי רחוק, בעוד שלניצולים ולבני משפחותיהם היא עדיין טראומה חיה וכואבת. מודל מנטלי זה עלול להוביל לפערים בתפיסות ובציפיות, המקשים על העברת הזיכרון באופן משמעותי. יחסי הכוח בין קבוצות גיל והשפעות חברתיות-תרבותיות משפיעים אף הם על המערכת. זיהוי הפערים ברבדים הסמויים יותר, יכול לסייע באיתור נקודת המוצא להתערבויות אפקטיביות יותר. עלינו לזהות את גורמי השורש המרכזיים המעצבים את המערכת, וכיצד הם משפיעים על מרכיביה השונים.
תוך ניסיונות התערבות בדפוסי הפעילות הקיימים, קמו מיזמים דיגיטליים המנסים לרתום כלים טכנולוגיים להתמודדות עם חלק מהפערים הקיימים ולהנגיש פתרונות מגוונים לבעיה החברתית של שחיקת הזכרון הקולקטיבי, כדוגמת המיזם 'הסטורי של אווה' שעלה ב-2019, המנסה לשאול מה היה קורה אם היה אינסטגרם לילדה מהשואה (מיזם שהפך לסרט). מיזם 'אושויץ 360' – סיור מציאות-וירטואלית באמצעות משקפי תלת מימד (VR) במחנה אושוויץ-בירקנאו שאותו יזמו שלוש יוצרות קולנוע חרדיות במסגרת המיזם 'נצחון הרוח'. אלו מהווים ניסיונות לחבר את הדור הצעיר לזיכרון העבר. יוזמות זיכרון אזרחיות אלטרנטיביות – הידוע מהם הוא המיזם זיכרון בסלון– מיזם של התכנסויות לא פורמליות בבתים פרטיים שהוקם על ידי עדי אלטשולר ונדב אמבון בשנת 2011 שמנתוני האתר עד כה השתתפו עד כה במיזם למעלה מ-2 מיליון איש בישראל ומחוצה לה.
***
כמו בכל בעיה נבזית אחרת, אין פתרון "קסם" אחד. כיצד נבחר לקחת בעלות ואחריות על עיצוב זיכרון השואה בעתיד והאם חדשנות טכנולוגית היא הפתרון כדי להבטיח המשך דיון בה גם אחרי שלא יישארו בינינו ניצולים? לעתיד הפתרונות.
