הגעתי לסמינר פתיחה מתוך סערה וטרוף של שבועות אינטנסיביים במיוחד, בגלל שנרשמנו ברגע האחרון, כמעט היה ברור לי שאין שום סיכוי שאצליח יותר מיום אחד, כשהצלחתי לסגור יומיים, הרגשתי בעננים, אבל כבר ביום הראשון, ראיתי יותר את חצי הכוס הריקה ולא את חצי הכוס המלאה, ההבנה של כל מה שאני עוד אפסיד, הייתה מתסכלת.
ביום הראשון של הסמינר, נחתה עלי הכרה חדשה, כשונאת אקדמיה מוצהרת, אחת שדחתה את התואר הראשון כמיטב יכולתה ונמנעה מתואר שני בגלל חוסר הרצון להיות שוב במעמד רק של מקשיבה, בזמן שחוקרים שופכים לתוכי את המידע שאספו בשנות המחקר שלהם, פתאום, נהניתי מהלמידה, נהניתי מהקבוצה, אבל בעיקר נהניתי מהאתגר האינטלקטואלי שהיום הראשון זימן לי. עוד דבר שקרה זו תחושת שייכות, בתוך השנתיים האחרונות, לילות קפלן והליווי של הקהילות השונות בשנה האחרונה, התחושה החזקה ביותר שנוצרה היא אי-שייכות. מי רוצה להיות שייך לעם הזה, למדינה הזו, למוסדות האלו…? תחושת שייכות היא אחד העקרונות המניעים לפעולה, ככל שזו נחלשת, הרצון לשנות הולך וקטן. פתאום שוב הרגשתי את הרצון לשנות במדינה, לא רק למען פרטים ואנשים ספציפיים, אלא את המדינה הזו, להחזיר את השליטה לידיים ולשנות.
בהמשך המסמך אכתוב קצת על מה שלקחתי מכל מפגש, באלו שהייתי ואלו ששמעתי עליהם, הרבה מהמפגשים נפגשו בתובנות מסוימות שלקחתי מהסמינר הזה ולכן אאחד תובנות ואעשה אינטגרציה מהשילובים ביניהם:
על הדרך להוביל תהליך שהוא למעשה מהפכה: "החיים בעיר מעורבת"/ פרופ' רוני סטריאר: כדי לעשות שינוי צריך לקדם שינויים תוספתיים שיש בהם גרעין של מהפכה, להיות מעורב (involved) – בא מהמילה הלטינית להתפלש במשהו – אי אפשר להישאר נקי.
על המקומות שהם צריך להשקיע כדי לייצר שינוי דרמטי: "שיקום השירות הציבורי"/ עו"ד ריטה גולשטיין גלפרין: השיפור הכי משמעותי לשירות הציבורי (גם לחברה או ארגון) הוא השיפור הטכנולוגי, יצירת תהליכים מקוצרים ואוטומטיים – הדבר מאפשר להפסיק להחזיק רק טאלנטים בלבד שמחזיקים המון מידע ועובדים בלי הפסקה, לקחת פחות עובדים שהם מלכתחילה בדרג יותר פשוט. לקהל השירות בלי שהוא הרגיש עשה שינוי משמעותי. דבר דומה שמענו אצל רחלי ואמיר בחוות עוף החול – שכר עבודה ואנרגיה הם הדברים היקרים ביותר במערב לכן בשניהם צריך לראות איך חוסכים על מנת להיות רווחיים. ההשקעה המשמעותית היא במערכות כדי לחסוך בהמשך את שני הדברים האלו.
על הצורך לטפל גם ב"מה שלא שלי": "אלימות בחברה הערבית"/ עו"ד איוב עלאא + חוות הבודדים עוף החול/ רחלי – אצל שניהם עלתה המסקנה כפי שרחלי ציטטה את אמיר: "לעולם מה שקורה מעבר לגדר שלך, ייכנס אליך בסוף הביתה" – החשיבות של הטיפול גם במה שקורה לא אצלי, זה היה נוכח וחזק ב7.10 אבל גם בכל הסוגיה של אלימות בחברה הערבית, בהזנחה שלנו את הזירה הפוליטית ועוד. דבר נוסף שחזר בשתי ההרצאות זה הפער בין רגישות תרבותית לכשירות תרבותית, על הסכנה הכרוכה שבשם הרגישות התרבותית נאשר עוולות. על הצורך לעיתים להיות קשוח בגבולות שאנחנו רואים כמסמני הדמוקרטיה החברה הנאורה. הדבר גם חזר בסיור "קהילה מפוזרת" – נתיב העשרה/ יפעת בן שושן: התחושה של דופק לב מואץ מצמד המילים "צבע אדום" לא מרפה ממני, השבריר שניה שחשבתי לעצמי שאולי לא נחזור רק בשביל השטות הזו וגם איך אפשר לחיות ככה… ההבנה של גודל ההפקרה, שאנשים ומשפחות חיים ככה שנים, עם ה"צבע אדום" הזה.
על היכולת לדברר ולהוציא החוצה את החשיבות של מה שאתה עושה: סיור "סוגיות סביבתיות במרחב"/ פרופ' לאה ויטנברג: בניגוד לסוגיות חברתיות, סוגיות סביבתיות נשמעות כמו דבר שלא ניתן להשפיע עליו, איך אנחנו כארגונים סביבתיים, מצליחים לקרב את הדבר הרחוק הזה לציבור? ההבנה שהרבה ממה שאנחנו עושים או מנסים לחבר אליו, בכלל נתפס כמשהו רחוק או לא רלוונטי, היא הבנה שעולה שוב ושוב בעולם הסביבתי – זהו אתגר שחוזר על עצמו כל הזמן. עם אותה תחושה יצאתי מהמפגש "פילנתרופיה בזמן מלחמה"/ אולגה דוידוביץ': בעיקר הייתי עסוקה בלחשוב איך קרה שמשהו שאנחנו יודעים שיצר שינויים דרמטיים אצל בני נוער נחשב כל כך מהר "סתם טיול חד פעמי" – הבנתי שוב, בהקשר של הסיור עם לאה, שנצטרך מאוד מהר ללמוד לדברר את החשיבות גם של אירועים חד פעמיים. התפיסה שרק תהליך מתמשך ומדריך נוער נוסף כפי שגם עלה במפגש בכרמי גת/ מאיה ואן אק ארגוב, היא מסוכנת לתפיסה הכללית של חינוך ובכלל של אימפקט. ישנם סרטים, ספרים ומפגשים חד פעמיים בחיינו ששינו את כל מהלך החיים, או לפחות באותה תקופה העבירו אותנו ממצב אחד למצב אחר, הגישה שהולכת ורווחת בקרב הציבור, בקרב התורמים ובקרב מקבלי החלטות שונים שרק תהליך ארוך ומתמשך יכול לשנות היא סכנה ממשית לכל מה שהוא אירוע חד פעמי בחיינו: מהעולם התרבותי (הופעות, הרצאות, הצגות, סרטים, ספרים וכו') ועד העולם שקשור במפגשים עם בני אדם (סדנאות חד פעמיות, טיולים, שיחות….).
על תורמים והדרך אליהם: אולגה ומעיין הדגישו שהנתינה היא מאוד אמוציונאלית בניגוד להחלטות שאותם תורמים מקבלים בעסקים שלהם ששם הכל מבוסס נתונים, לא התעכבנו על זה, אבל כשהמשכתי לחשוב על זה, מבלי להוריד את החשיבות של מדידת אימפקט, הבנתי את הצד של התורם, כל הזמן מקבל החלטות מושכלות מאוד, לתת תרומה זה גם קצת חופש, כמו שלעיתים בחופש, אנחנו מבזבזים יותר כסף ופחות עם לחשוב על זה, כי זה חלק מהיותנו בחופשה, כך גם תורמים, רוצים להכניס רגש ליומיום שלהם ולכן תרומה שנוגעת ברגש, אדם שהם מרגישים שהם סומכים עליו, שהמרשים אותם הוא בדיוק המקום שלהם "להיות בחופש" לא בעסק, לא במדידה. אסור לבטל את זה, צריך לתת כלים של אימפקט, זה יהיה מעולה שהדוחות לא יהיו רק דוחות של תפוקות, אבל צריך לשים לב שיש דברים שהאימפקט שלהם הוא רחוק ודורש שלבים רבים, חלקם הם הכשרת לבבות – משהו שקשה למדוד אותו, ומעבר לזה, חייבים לתת לתורמים את הרגש שהם צמאים אליו.
כמובן שגם מיד חשבתי פרקטית שאם שתי המטרות שהם הגדירו להם הן: חוסן וטראומה, בינוי קהילתי והון אנושי ובהמשך גם פינוי פיזי, אנחנו כארגון חייבים להציע להם את פרוייקט שיקום בתי גידול ליצירת חוסן שאני רוצה לקדם – אולי גם משם תבוא המלגה…? (;
אם לסכם את הימים האלו והמחשבות ביניהם, הסמינר הזה גרם לי לגרודים בכל הגוף, ברצון עז כבר להיות כשכל הכלים בידיי.
שלוש רמות: ברמת הפרויקט – פרוייקט מסעות אדם-טבע- אדם שהתחלנו מעניין אותי מאוד למדוד את התהליך בתוכו ולראות את האימפקט על הנוער והאם אנחנו מגיעים לאן שכיוונו.
בתוך התפקיד שלי כמנהלת תחום בתי ספר שדה, המחשבה של שינוי תוספתי שיצור מהפכה, מרגיע, כי לא צריך לשנות הכל בבת אחת. מצד שני דורש לוודא שלכל שינוי יש גרעין של מהפכה ואני כבר מרגישה שזה משפיע על הבחירות במשימות שאני לוקחת על עצמי. והחשיבה החדשה שמשתנה מבחירת כח אדם סופר איכותי לבניית מערכות חכמות – התחלנו ביתר שאת תהליכי דיגיטציה ומחשבה על תהליכים ומערכות תומכות שיקל באופן דרמטי על העובדים ועל התפוקה בסוף.
כך גם אירוע פתיחת פארק הצפרות, 14 שנים אחרי שהתחלנו, נתן תוקף להתמדה שעליה דיבר פרופ' סטריאר.
וברמת הארגון, יש לנו תהליכים אירגוניים משמעותיים שקורים בחברה – הגדרנו את עצמנו עוד בהקמה "ארגון אימפקט", והחשיבה מחודשת על האימפקט שלנו בחינוך, שבו אנחנו בימים אלו דשים והופכים, דורשת כלים מדויקים לדעתי של בניית אסטרטגיה שלקראת הלמידה שלה בתואר הזה, אני ממש נרגשת וחסרת סבלנות.
תודה על סמינר מעורר השראה,
תודה על הפתיחות לחלומות.
ליאלי מלמן
